היא הייתה הקטנה בין אחיה ואחיותיה, צחקנית ושובבה, אהבה לצייר ולכתוב, ויום אחד, בדרך למקום אחר, הגיעה לארץ ישראל ביחד עם אחותה. ומרגע שרחל בלובשטיין הגיעה לכאן, היא בקשה "לנגן במעדר ולצייר על האדמה". בעל חוף הכנרת הגשימה את חלומה, אבל רק כעבור שנים, בחדרה הצר בתל אביב, החלה לכתוב את שיריה הנפלאים, פורצי הדרך בפשטותם החכמה והנוגה.
"מה ירבו פרחים בחרף על הכרך/ דם הכלנית וכתם הכורכם/ יש ימים פי שבע אז ירוק הירק/ פי שבעים תכולה התכלת במרום" , כך היא כתבה, המשוררת רחל, וכך כולנו שרים עד היום.
